פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש ד׳:י״א

11 218 פירוש - מה שהוצרך התך לומר למרדכי בשם אסתר.

12 219 לשון היוסף לקח כאן: "אם כל עבדי המלך ועם מדינות המלך היו יודעים הדת הזאת שאין לבא בלתי שיקרא, ושהבא אחת דתו להמית, אם כן למה היתה שולחת להודיע למרדכי זה, והיה מספיק לה להודיעו שלא נקראת. שכיון שכל עבדי המלך ועם המדינות יודעים הדת ההוא, כל שכן מרדכי היושב בשער המלך למעלה ב, כא". והראב"ע בנוסח ב יישב קושיא זאת, שכתב "כל עבדי המלך - הטעם אתה יודע, וכל עבדי המלך יודעים". ופירושו שאפילו העם יודעים זאת, וקל וחומר מרדכי שידע זאת.

13 220 לכאורה היה צריך לומר "ולא עברתי חוק ומשפט המלך במזיד, אלא רק בשוגג". אך מתוך שסתם וכתב "ולא עברתי חוק ומשפט המלך", משמע שכלל לא עבר החוק, אף לא בשוגג. וזה צריך ביאור מדוע לא עבר מיהת בשוגג. ובעל כרחך מוכח מדבריו שכאשר עבר על חוק המלך בשוגג, לא עבר כלל חוק המלך, כי אם זו שגגה, אין בכך עבירה על חוק ומשפט המלך. ודבר זה דומה ליסודו הנודע של בעל נתיבות המשפט ביאורים סימן רלד ס"ק ג דבעובר איסור דרבנן בשוגג אין צריך כפרה כלל, וכלשונו: "אף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מכל מקום באיסור דרבנן אין צריך שום כפרה, וכאילו לא עבר דמי... דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן". ובקובץ הערות סימן ח אות טו כתב על כך בזה"ל: "דבאיסור דרבנן אין המעשה מצד עצמו אסור, אלא ש'מצוה לשמוע לדברי חכמים' יבמות כ.. וכיון שעושה בשוגג, ואין כונתו ודעתו לעבור על דברי חכמים, לא עשה איסור כלל... מה שאין כן בטומאה דאסורה מדאורייתא, אף שאין דעתו לעבור, מ"מ נעשה איסור". וסברה זו כחה יפה גם כלפי גזירות המלך, שאין הדבר אסור בעצם, אלא שיש לקבל מרות המלך. וכן כתב בגו"א שמות פל"א אות ט, וז"ל: "לא היה התורה כמלך בשר ודם המצוה לעבדו כך וכך תעשה, שהעיקר הוא גזירתו שחידש מלבו, אבל דברי תורה הם מחוייבים מצד עצמם". לכך כשם שהעובר על איסור דרבנן בשוגג לא עשה איסור כלל, כך העובר על גזירת המלך בשוגג לא עשה איסור כלל.

14 221 אלא יאמר שאסתר ידעה החוק, ועברה עליו במזיד, ואחת דתה להמית. נמצא שמה שאסתר אמרה "כל עבדי המלך וגו'" אינו להביא ראיה לדבריה מעבדי המלך כי מרדכי יאמין לה ללא ראיה, אלא שדוחה בזה את עצת מרדכי שתכנס לאחשורוש בתואנה שלא ידעה חוק המלך ובכך תהיה שוגגת, כי הכל יודעים חוק זה. וכן כתב כאן הגר"א, וז"ל: "'כל עבדי המלך כו", פירוש שאמרה שלא תועיל, אלא אדרבה שתקלקל, כי מפורסם הוא 'אשר כל איש ואשה כו' אחת דתו להמית', ובדבר המפורסם יהיה יותר תקלה אם אעבור על דתו".

15 222 בא לעשות צריכותא בין שני הדברים שאמרה אסתר; "כל עבדי המלך" ו"עם כל מדינות המלך" ששניהם "יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית".

16 223 פירוש - אם תותר לעבדי המלך הנמצאים בחצר המלך החיצונית הכניסה לחצר המלך הפנימית.

17 224 כמו שכתב למעלה בהקדמה לאחר ציון 496: "כי העבד נבדל מן אשר הוא עבד אליו". ואמרו חכמים שבת פט. "כלום יש עבד שנותן שלום לרבו". ובבאר הגולה באר הרביעי תסח: כתב: "השלום מורה על השתוף, ואין עבד נותן שלום לרבו, מפני כי אין לעבד שתוף עם רבו". ובח"א לב"ב נח. ג, פב: כתב: "משפט עבד שהוא נבדל מן אדון שלו, במה שזה עבד וזה אדון לו. ואין מתקשר העבד עם האדון שלו... רק הם נבדלים בלתי משתתפים". ובנצח ישראל פמ"ב תשכט. כתב: "כי העבד נבדל מן האדון, ואין לו שתוף עמו" הובא למעלה בהקדמה הערה 498, ולהלן פ"ה הערה 499, ופ"ו הערה 299. ולהלן פ"י לאחר ציון 18 כתב: "ואמר 'ורצוי לרוב אחיו' להלן י, ג, שאם כל אדם יתחבר אליו, אפילו הפחותים, אף על גב כי יהיה זה מעלת ענוה יותר, אבל יהיה זה אל המלך שפלות. כי מרדכי שהיה משנה למלך, אין ראוי שיהיה משותף עם הכל, שזה יהיה שפלות למלך, ובשביל כבוד המלך אין לעשות זה. ולכך אמר 'ורצוי לרוב אחיו'", ושם הערה 21.

18 225 וכמו שאסתר אמרה כאן "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום", לעומת עבדי המלך, שהמלך זקוק להם בתמידיות לשרתו.

19 226 הם "עם מדינות המלך".

20 227 לשון תרגום יונתן כאן: "ושויאת אסתר מלין בפום התך ואמרת ליה בדנא תימר למרדכי הלא המן רשיעא גזר על מימר אחשורוש דלא למיעל לות מלכא לדרתא גואה בלא רשו" תרגום: ותשם אסתר דברים בפי התך ותאמר לו כה תאמר למרדכי, הלא המן הרשע גזר בציווי אחשורוש שאין לבא אל המלך אל החצר הפנימית ללא רשות.

21 228 כמו שאמרו מגילה יב: "'ממוכן' למעלה א, יד זה המן, ולמה נקרא שמו 'ממוכן', שמוכן לפורענות". ולמעלה פ"א לאחר ציון 1205 כתב: "ואמר 'ממוכן' זה המן, ולמה נקרא שמו 'ממוכן', שהיה מוכן לפורעניות. וקשיא מנא לן שהוא המן, שאמרו זה המן. ונראה כי דעת רז"ל כי אילו שבעה משרתים, כי למה בחר דוקא בשבעה משרתים, אבל בשביל כי אחשורוש היה רוצה שיהיה מלכותא דארעא כמלכותא דרקיע, ולכך היו לו שבעה משרתים, נגד ז' משרתים, שהם שצ"ם חנכ"ל... כוכב משמש ליל ראשון בשבוע, צדק ליל שני, נוגה ליל ג', שבתי ליל ארבע, חמה ליל חמשה, לבנה ליל ששי, מאדים ליל שבעה. ולפיכך השביעי הזה שהוא ממוכן, הוא נגד כח מאדים, והמן הוא גם כן נגד כח מאדם, שהרי מספרו 'מאדים'. ולכן היה כחו להשמיד ולהרוג הכל, כי זה כח מאדים, שהוא לרעה. ולכך אמרו בגמרא מגילה יב: 'ממוכן', שהוא השביעי מן המשרתים, הוא המן, שהרי שניהם שוים בכח שלהם". וראה למעלה בהקדמה הערה 262, פתיחה הערה 181, פ"א הערה 1221, ופ"ג הערה 117.

22 229 כמו שאמרו חכמים ב"ב ז: "ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה. עבד בית שער, ותו לא משתעי בהדיה", ופירש רש"י שם "לפי שמפסיק בעניים הצועקין, ואין קולם נשמע". הרי שהנחת מחסום וחציצה בינו לבין הזקוקים לו "הוא דבר רע".

23 230 פירוש - העובדה שהמן תיקן דת זו עמדה לזכותה של אסתר שלא תינזק, כי אם אסתר ח"ו היתה ניזוקת מגזירה זו, היה מתברר שדעת המן שגזר מדעתו שאין לבא אל המלך לבסוף סייעה לו לחסל את מתנגדיו, ו"אין זה ראוי שיהיה דעת המן מועיל לו". ונראה להטעים זאת, כי כל ענין המגילה הזאת הוא בסימן של "ונהפוך הוא" להלן ט, א, ומה שהמן חשב לעשות נהפך עליו לרעה, וכמו שנאמר להלן ט, כה "ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ". לכך מן הנמנע שבמגילה זו תהיה מחשבת המן שתועיל לו. וראה למעלה בהקדמה הערה 545, פ"ג הערות 420, 471, 490, ולהלן הערה 250, פ"ה הערות 358, 536, ופ"ו הערה 98.

24 231 לשון היוסף לקח כאן: "'לא נקראתי זה שלשים יום', שהרי אפילו נקראת אתמול והיום לא נקראת, הטענה במקומה עומדת, שאין לה רשות ללכת בלתי קריאה". ושם בהמשך תירץ על כך בזה"ל: "שלא נקראת זה שלשים יום, כלומר ודאי מהרה אהיה נקראת, ולכן ראוי להמתין עד היותה נקראת". וכן כתב המנות הלוי קלה., וז"ל: "'ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום', ואי אפשר שיאריכו הימים שלא אקרא, ואז אדברה עמו ואעשה ככל אשר פצו שפתיך". וכן כתב הגר"א כאן, וז"ל: "'ואני לא נקראתי לבא אל המלך וכו", ומסתמא ישלח אלי באותן הימים, ומה לי לעבור על דתו בימים מועטים". וכן כתב המלב"ים כאן. ואף המהר"ל ביאר כן להלן לאחר ציון 244 את סברת אסתר לא להכנס עתה אל אחשורוש ראה להלן ציון 297. ולפי זה ק"ק מדוע לא ישב שאלתו כאן "מה בכך שלא נקראת אל המלך זה שלשים יום" כפי ששאר המפרשים ישבו שאלה זו. ואולי הוקשה לו, שאם תפרש כן עדיין יוקשה מדוע אסתר הוצרכה להדגיש שלא נקראה לבוא אל המלך "שלשים יום", הרי היה מספיק שתאמר שלא נקראה אליו זמן רב ולכך מן הסתם שתיקרא לבוא אליו בקרוב, ומהי ההדגשה של "שלשים יום" דייקא. אך לפי דבריו בסמוך הדגשה זו תוסבר היטב.

25 232 וברכת "שהחיינו" באה על התחדשות של דבר מזמן לזמן רמב"ם הלכות ברכות פי"א ה"ט, ולא על דבר המצוי ושכיח תוספות בכורות מט. ד"ה לאחר. וכמו שאמרו שהרואה פרי חדש המתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו עירובין מ:, ורש"י שם. ובח"א לב"ק טז: ג, ג: כתב: "כל שלושים יום כאילו היה עדיין נמצא כי צורת צלמו הוא לפני האדם, ואחר שלשים יום אין צורת צלמו לפניו. ולכך אמרו 'הרואה את חבירו לאחר ל' מברך שהחיינו', וזה מפני כי עד ל' יום לא הוסר צלמו ממנו, והוא כאילו הולך לפניו. אבל לאחר שלשים הוסרה הצורה ממנו. ולכך עד שלשים יום נחשב כאלו הוא לפניהם ויושב עמהם בישיבה". וכן כתב בקיצור בח"א לב"מ פו. ג, מו:. וצרף לכאן שעל קידוש לבנה אין מברכים שהחיינו, משום שבא לפעמים בפחות משלשים יום לשלושים יום אליהו רבה סימן תכו ס"ק א. ועוד אודות שהתחדשות נעשית לאחר שלשים יום, ראה תפארת ישראל ס"פ יח, ושם הערה 77.

26 233 שהרי מברכים על ראית פנים זו "שהחיינו", וזה מורה שלאחר שלשים יום יש התחדשות שלא היתה קיימת קודם לכן, וזהו "פנים חדשות אצלו".

27 234 שפנים חדשות נעשו בשביל קירוב, ולא בשביל ריחוק, וכמו שמבאר.

28 235 לשונו למעלה בהקדמה לאחר ציון 360: "כי מפני צניעות של אסתר, שנקראת 'אסתר' על שם הצניעות, שהיתה נסתרת תמיד, ולא יצאה לחוץ אל הנגלה. לכך נתן לה השם יתברך שתהיה חביבה על בעלה כמו שעה ראשונה, כי דבר שהוא צנוע ואינו רגיל עם אחר, הוא חביב עליו כמו שעה ראשונה, שחביב עליו בודאי". וכן מבואר להדיא במאמר חכמים נדה לא: "מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה נדה תהא טמאה שבעה, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". ועל כך נאמר משלי כה, יז "הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך", ופירש רש"י שם "הוקר רגלך - כשם שאם מצאת דבש והוא מתוק לחכך, אתה צריך שלא תאכל ממנו פן תשבענו והקאתו, כך הוקר רגלך מבית רעך, אע"פ שהוא מקרבך, מנע מלבא שם יום יום, פן ישבעך וישנא אותך" ראה למעלה בהקדמה הערות 359, 363.

29 236 צריך לומר "י"ג ניסן", ואז החשבון של שלשים יום מי"ג אדר הוא מכוון, וכפי שכתב למעלה פ"ג לאחר ציון 233, ויובא בהערה 238. ובהכרח שלא איירי עתה בט"ו ניסן, שהרי מרדכי דיבר עם התך כששמע על שליחת האיגרות, וזה היה בי"ג ניסן למעלה ג, יב. וכן רש"י להלן פסוק יז כתב "ויעבר מרדכי - על דת להתענות ביו"ט ראשון של פסח, שהתענה י"ד בניסן וט"ו וט"ז, שהרי ביום י"ג נכתבו הספרים". וכן אמרו בגמרא מגילה טו. "'ויעבור מרדכי' להלן פסוק יז, אמר רב, שהעביר יום ראשון של פסח בתענית", ופירש רש"י שם "יום טוב ראשון של פסח - שהרי בשלשה עשר בניסן נכתבו האגרות וניתן הדת בשושן, וארבעה עשר וחמשה עשר וששה עשר התענו, ובששה עשר נתלה המן בערב". והואיל ומרדכי ואסתר עומדים עתה ביום י"ג ניסן כי צום שלשת הימים יתחיל למחרת ביום י"ד ניסן, לכך שלשים יום אחורה הוא י"ג אדר, ועל התקופה שמי"ג אדר עד י"ג ניסן אומרת אסתר "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום". ובליקוטי אמרים אות ה כתב: "ואמרה אסתר 'זה שלושים יום לא נקראתי וגו", ואותו יום י"ג ניסן, ושלושים יום קודם הוא י"ג אדר".

30 237 "אדר הסמוך לניסן לעולם חסר" ר"ה יט:, וכן כתב הרמב"ם הלכות קדוש החודש פ"ח ה"ה. וראה למעלה פ"ג הערה 240.

31 238 כן ביאר למעלה פ"ג לאחר ציון 233 שיום י"ג אדר נבחר על ידי המן כיום המסוגל לבצע את גזירתו, וכלשונו: "כי המן חשב כי יום י"ג ראוי לזה, כי אחר שנפל הגורל בחודש י"ב, הוא החודש האחרון, כי בו יהיה חס ושלום סוף ואחרית ישראל. ואמר כל שלשים שלפני הפסח הם שייכים לפסח, שהרי שואלין ודורשין בהלכות פסח שלשים יום. וכל שלשים יום שייכים לפסח, וכמו שיתבאר עוד זה. ולפיכך יום י"ג דוקא לא שייך לפסח, כי הוא יותר משלשים. כי נשאר ט"ז יום, כי אדר הוא חסר, ועוד י"ד יום, הם שלשים. ולפיכך יום י"ג אין לו שייכות כלל לפסח, שאינו בכלל שלשים יום קודם הפסח. אבל מן יום י"ד לא נשאר עוד שלשים עד הפסח. וקודם י"ג כבר בארנו כי המן חשב כי לכך נפל הגורל על חודש י"ב שהוא סוף חדשים, ראוי שיהיה סוף ישראל. ולכך כל מה שאפשר להיות בסוף יש לומר כי זה סימן חס ושלום שיהיה סוף לישראל. רק שלא היה ראוי לזה יותר מי"ג יום, לפי שכל שהוא יותר מן י"ג הוא תוך שלשים של פסח, שהוא גאולת ישראל והצלת ישראל. לכך אין לקרב אותו אל תוך שלשים, שהוא שייך לפסח. לכך אמר שאין יום מוכן לזה יותר כי אם יום י"ג בחודש".

32 239 הביטוי "היום הוא גורם" הוא על פי דברי הגמרא ברכות נא:, שאמרו שם "בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין, שהיום גורם ליין שיבא".

33 240 פירוש - עדיף לבקש מאדם אחר שיכנס לאחשורוש.

34 241 אודות ריע מזליה, כן כתב בנתיב התורה פי"א תסט:, וז"ל: "על ידי תלמיד חכם, שיש בו השכל הנבדל, ויש לו דביקות בעולם העליון, מביא הברכה לעולם הובא למעלה פ"א הערה 618. ואולי יקשה לך, אם כן למה תמצא תלמידי חכמים עניים. דבר זה אינו שאלה, וזה כאשר אינם מוכנים מצד עצמם לקבל הברכה מצד רוע מזל שלהם, כי צריך שיהיה מוכן לקבל הברכה מצד עצמו". ובדר"ח פ"ד מ"ט קצא. כתב: "ואם נראה מי שאינו צדיק גמור, והוא תלמיד חכם עני, יש לזה גם כן סבה, שגורם זה רוע מזלו, דחיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא מו"ק כח.. ואפילו אצל צדיק גמור יש לומר כך, כי רוע מזלו גורם. וכדאשכחן גבי רבי אלעזר בן פדת במסכת תענית כה., שהיה מזלו רע כל כך מאוד עד שלא היה לו מזונות לגמרי". ומעין זה כתב בנר מצוה קטז., ושם הערה 317. ובנתיב הבטחון פ"א ב, רלב. כתב: "כי לפעמים אין האדם ראוי לדבר טוב מצד רוע מזל שלו".

35 242 כן כתבו תוספות ברכות נח: "הרואה חבירו אחר שלשים יום אומר שהחיינו - אומר ר"י דוקא חבירו החביב עליו, אבל בענין אחר לא".

36 243 כן הקשה היוסף לקח, ויובא בהערה הבאה.

37 244 לשון היוסף לקח כאן: "היאך יתכן שיעלה על לב לומר שאשה צדקת כמוה בראותה כל פליטת האומה ישראלית בסכנה עצומה כזאת היתה נמשכת לאמור ורוצה להתנצל בדברים לבלתי היותה משתדלת להצלת עמה ולמסור גופה ונפשה להצלתם". ולכאורה לפי דבריו למעלה לאחר ציון 239 שאסתר חששה מרוע מזלה כנגד אחשורוש לא תקשה קושיא זו, כי אסתר העדיפה שמישהו אחר ישתדל בעד עם ישראל משום שחששה שרוע מזלה יפגע בהצלחתה. וכמו שמשה רבינו סירב ללכת לפרעה מחמת שהיה כבד פה שמות ד, י וערל שפתים שמות ו, פסוקים יב, ל, ולא עלה על דעת שום אדם בעולם להטיל ספק בנכונות משה למסור נפשו בעד ישראל, ומאי שנא אסתר. ואולי יש לומר שאסתר התייחסה לרוע מזלה רק בסיפא דקרא "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום", אך רישא דקרא "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית" מורה על שחוששת ממיתה, ועל כך רועמת הטענה "וכי אסתר לא רצתה למסור נפשה על עמה". וראה להלן הערה 295 ששאל שאלה דומה על הבנת מרדכי.

38 245 אודות שאין לעשות מעשים שהצלחתם מוטלת בספק, כן ביאר בדר"ח פ"א מט"ז שפה. את דברי רבן גמליאל שם שאמר "והסתלק מן הספק", וז"ל: "דע, כי רבן גמליאל בא לתת מוסר לאדם, שיהיו כל עניניו ברורים, עד שאין ספק בהם. כי כאשר יש במעשיו אשר עושה ספק, לא נקרא בעל שכל, כי השכל לכל ענינו ברור בלתי ספק. ועל הכסיל אומר קהלת ב, יד 'הכסיל בחושך הולך', אבל האדם שירצה להיות בעל שכל, יהיו דבריו בבירור. ואם יצא האדם חוץ ממדה זאת, כאילו הוא יוצא מגדר מה שהוא אדם בעל שכל" הובא למעלה פ"א הערה 124.

39 246 כי הם עמדו אז בי"ג ניסן, וגזירת המן תחול בעוד אחד עשר חודש י"ג אדר, לכך אפשר להמתין עד שאסתר תיקרא למלך. וכן ביארו כמה מפרשי המגילה, והובא למעלה בהערה 231.

40 247 יש לדון האם שאלתו על מרדכי היא על מה שציוה למעלה לאסתר פסוק ח שתכנס לאחשורוש "ולצוות עליה לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה", או על מה שמרדכי אמר לאסתר בהמשך פסוקים יג-יד שתכנס לאחשורוש "ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תואבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". ונראה ששאלתו היא על הפסוקים הבאים ולא על פסוק ח, כי למעלה ביאר שמרדכי חשב שאסתר תוכל לומר "לא ידעתי גזירת המלך ולא עברתי חוק ומשפט המלך" לשונו למעלה לפני ציון 220, ולכך אין אסתר מכניסה את עצמה לסכנה. אך לאחר שאסתר ביארה למרדכי שכל עבדי המלך יודעים החוק שאין להכנס ללא רשות אל המלך, "ולא יאמר המלך שגגה הוא לאסתר שלא ידעה החוק" לשונו למעלה לפני ציון 221, ועם כל זה מרדכי המשיך להתעקש שאסתר תכנס לאחשורוש על אתר, ועל כך הקשה "למה לא היה ממתין איזה ימים עד שתהיה נקראת למלך" לשונו כאן. וכן מבואר בהמשך דבריו שמקשה על דברי מרדכי "אם החרש תחרישי וגו'". וראה להלן ציון 297.

41 248 "כי ההצלחה יותר קרובה כאשר אפשר שתהיה נהפך עליו מיד, כי לכך לא רצה מרדכי שיהיה זמן לדבר זה" לשונו להלן פסוק יג.

42 249 שתחול הגזירה עצמה.

43 250 בדבריו הקצרים מבואר שהנהגה זאת היא דוקא ביחס לזרע עמלק. ונראה ביאור דבריו הקדושים, כי אחדות ה' המתגלה על ידי מחיית עמלק כמבואר למעלה פ"ג הערה 559 אינה רק שהטוב מתגבר על הרע, אלא שהרע עצמו מורה על כליונו מצד עצמו, ולא רק שנכנע לטוב. לכך האופן שעמלק מצטרף לאחדות ה' הוא כאשר מעשיו של עצמו חוזרים אליו ומכלים אותו, בבחינת מה שנאמר להלן ט, כה "ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ", הרי הרע חוזר לשרשו ומכלהו. וכן כתב הרמח"ל בדעת תבונות סימן לח עמוד כ הוצאת הרב פרידלנדר זצ"ל, וז"ל: "כי ודאי לפי שלימותו יתברך לא היה לו לעשות אלא טובות לבד. אמנם עתה אבינך הכל על בוריו בסייעתא דשמיא. הנה כשאנו אומרים שהקב"ה הוא יחיד, הלא אנו מבינים שאין זולתו, שאין הפך לו, שאין לו מונע... נמצא שלא די לקיים בו יתברך הטוב, אלא שצריך לשלול ממנו ההפך. אך כל שאר המעלות שנוכל לחשוב בו, אין שייך בהם ההפך כלל. פירוש דרך משל... בדרך החסידות אין שייך הרע, כי גדרו הוא לעשות טוב עם הכל. אך בגדר היחוד שייך ההפך, כי גדרו הוא יחוד שאין אחר עמו, הרי שגדר שאר המעלות הוא קיום הטוב מצד עצמו. וגדר היחוד הוא שלילת הרע... עתה הנך רואה, שאם היה רוצה הקב"ה לגלות כל שאר מעלות שלמותו, כיון שהם כולם רק מעלות של טוב, אין בגדרם אלא קיום הטוב, ולא היה שייך בגילוים עשיית הרע. אך ברצותו לגלות היחוד, שבגדרו יש שלילת הרע, הנה שייך לעשות הרע, ולשלול אותו מן המציאות... כדי שיהיו כל חלקי הגדר מתגלים היטב... ושלילת ההיפך של המעלות ההם אינם בכלל גדר המעלות ההם הטובות, אלא כולם כאחד נכנסים תחת גדר היחוד, שהוא שלילת כל מה שהוא זולתו... סוף דבר מכח שלמותו יעדר באמת החסרון, וישאר הכל מתוקן בכח ממשלת טובו השולט לבדו" הובא למעלה פ"ג הערה 16, ולהלן פ"ח הערה 48. לכך אם עמלק עושה רע, ולאחר זמן בא אליו כליונו, היה עדיין ניתן לומר שאין כליונו נובע מעצמו, אלא בא מדבר שחוץ לעצמו. אך כאשר כליונו מגיע אליו במה שרשעותו נהפכת עליו, אזי מוכח שאין כליונו בא מחוץ לעצמו, אלא הוא נובע מעצמו, ואין לך שלילת הרע גדול מזה. וראה להלן הערות 316, 317. דוגמה לסברה זו; "כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה" סנהדרין צ.. ובח"א לסנהדרין שם ג, קעז. כתב: "כי כאשר מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, בזה נודע שלא יבא רע מן השם יתברך, רק הטוב. והאדם מצד מדתו שהיה מודד מביא עליו הרע מצד עצמו. כמו מי שהלוה לאחר, כאשר משלם מה שהלוה לגמרי לא נקרא שבא זה מן המשלם, רק יאמר שבא מן אותו שהלוה. אבל אם לא היה משלם אותו שהלוה דבר עצמו שהלוה, יאמר שבא מן המשלם, שהרי לא דבר זה הלוה. ולפיכך כאשר מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, יאמר שהוא מן האדם עצמו, ולא מן השם יתברך".

44 251 אלא שלשה ימים לאחר מכן, בט"ז ניסן כמבואר למעלה בהערה 236.

45 252 דוגמה לדבר; אמרו חכמים ברכות ז. "'ואל זועם בכל יום' תהלים ז, יב, וכמה זעמו, רגע... ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע... שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה... אמר להם הקב"ה לישראל, דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט". וכתבו שם תוספות ד"ה שאלמלי בזה"ל: "שאלמלי כעסתי לא נשתייר וכו' - ואם תאמר מה היה יכול לומר בשעת רגע... ויש לומר, מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה, היה מזיק אפילו לאחר כן". הרי כיון שממשיך להתעסק באותו ענין, נכלל כל הענין ברגע אחד. וצרף לכאן דברי הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ה הי"ג ש"כל זמן שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חימוץ". והטעם הוא כנ"ל, שההתעסקות בדבר אינו נקרא שיהוי זמן, ובהעדר שיהוי זמן - חימוץ מנלן.

46 253 מלשונו משמע שהמן קבע את יום י"ג אדר, ולא הגורל. וכן כתב למעלה פ"ג מציון 216 ואילך לפי כמה הסברים. אמנם שם לאחר ציון 247 כתב: "ומכל מקום יש לפרש גם כן כי הגורל היה גם כן על כמה ימים בחודש וכו'", וראה שם הערה 248.

47 254 להלן ח, יא-יב "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז, ביום אחד בכל מדינות המלך אחשורוש בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר". וכן להלן ט, א נאמר "ובשנים עשר חודש הוא חודש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". וכנגד מה שנאמר שם "אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות" כתב כאן "כך יום המעשה להרוג בני המן וכו' בי"ג אדר".

48 255 פירוש - כשם שהיום שקבע המן לביצוע זממו יג אדר נהפך להיות היום שישראל הרגו בשונאיהם, כך זמן הגורל צריך להתהפך עליו, באופן ש"פור המן נהפך לפורנו" מתוך תפילת "אשר הניא". וראה להלן הערה 317.

49 256 להלן פסוק יג, ויובא בהערה הבאה. וראה להלן פ"ו הערה 98, שכל מחשבות המן נהפכו על עצמו.

50 257 לשונו להלן פסוק יג לאחר ציון 311: "ולפי אשר פרשנו כי ההצלחה יותר קרובה כאשר אפשר שתהיה נהפך עליו מיד, כי לכך לא רצה מרדכי שיהיה זמן לדבר זה... וזה שאמר 'אם החרש תחרישי בעת הזאת', ולא הוה ליה למימר רק 'אם החרש תחרישי', ולמה אמר 'בעת הזאת'. אלא לכך תלה הדבר 'בעת הזאת', דכיון שעשה המן בעת הזאת צרה לכל ישראל, וגזר עליהם להשמיד ולהרוג את הכל, צריך שיהיה זה הזמן נהפך עליו. כי הגזירה יצאה בניסן להשמיד ולהרוג את כל היהודים, ויש להיות נהפך זה הזמן על המן, כי כך עניין הגורל שמתהפך עליו, ולכך אמר 'אם החרש תחרישי בעת הזאת'".

51 258 שכאשר המן בא להודיע לאחשורוש על העץ שהכין למרדכי להלן ו, ד, בהמשכו של אותו יום הוזמן המן למשתה היין השני שעשתה אסתר שם פסוק יד, ובסוף המשתה המן נתלה על העץ להלן ז, י.

52 259 כמו שנאמר למעלה בפסוק ד "ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קבל". ולמעלה לאחר ציון 105 הביא שני הסברים למיאונו של מרדכי להסיר את השק; א למעלה לאחר ציון 105 ביאר ש"מרדכי לא קבל, שאם כן יהיה נראה שלא לבש השק רק כדי להודיע לאסתר את הצרה, ולא בשביל אבל וצער". ב השק צריך להיות דבק בו לגמרי, כפי שהשק היה דבק ביעקב אבינו, "ומורה זה על הצרה הדבוקה בו. ואם היה מסיר השק אשר ראוי להיות דבק בבשרו, היה נראה כי הוא סר מן התשובה לגמרי, לכך לא היה רוצה להסיר השק" לשונו למעלה לאחר ציון 114. וכאן יבאר הסבר נוסף ראה למעלה הערה 116.

53 260 פירוש - הואיל והיפוך הגורל צריך להעשות מיד וללא שיהוי, לכך לא רצה מרדכי להפסיק כלל מהתעסקותו בענין זה. וכבר נתבאר למעלה לאחר ציון 251 ש"כל זמן שהיו מתעסקין בזה, נחשב כאילו היה הכל בזמן אחד ובשעה אחת", ולכך מרדכי לא רצה להסיח דעתו מהצרה אפילו לא לרגע אחד. וראה להלן ציון 314.

54 261 כי אסור לאדם להכניס עצמו לסכנה, וכפי שפסק הרמב"ם הלכות רוצח פי"ב ה"ו, וז"ל: "אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או ליכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר סכנות אסור לעבור במקומן". ואמרו חכמים שבת לב. "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו". ובח"א שם א, כ. כתב: "פירוש כאשר עושים לו נס, יוצא מן הסדר הטבעי, מנכין לו מזכיותיו הבלתי טבעים. כי הזכיות אינו דבר טבעי כלל, רק הם לו שמורים לעולם הבא הבלתי טבעי. וכאשר השם יתברך נוהג עם האדם שלא בטבע, מנכה לו מן זכיותיו אשר אינם טבעיים, שהרי אוכל מה שראוי לו לעולם הבא הבלתי טבעי בעולם הזה, כאשר השם יתברך עושה לו נס בלתי טבעי, ודבר זה מבואר".

55 262 פירוש - אם לאחר שאחשורוש יאסור על אסתר לבוא היא בכל זאת תבוא, אזי זה יחשב הדבר למרידה במלך. ואם תאמר, על הצד שהמלך היה אוסר על אסתר לבא אליו, מן הסתם הוא גם לא יושיט לה את שרביט הזהב לכשתבוא אליו, והדרא קושיא לדוכתא מדוע לא שלחה אסתר שליח למלך שרצונה לבוא אליו, אלא סיכנה את עצמה והלכה למלך. ויש לומר, שהואיל ואסתר היא "פנים חדשות" בשביל המלך, וכמו שנתבאר למעלה לאחר ציון 231, ממילא יש אפשרות שהמלך יושיט לה את שרביט הזהב בראותה, אע"פ שמעיקרא אם היה נשאל על בואה היה אוסר עליה לבוא אצלו. וכן מצינו להלכה, שהרואה את חברו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו ברכות נח: ראה למעלה הערה 232, ואפילו אם קיבל ממנו בתוך הזמן מכתב, או שאחרים הודיעוהו משלומו, יברך שהחיינו, כי עיקר הברכה הוא על שמחת הלב בראיית פניו שו"ת הלק"ט ח"א סי' רכ, סדר ברכות הנהנין להרב פי"ב יא, ועיין מ"ב סימן רכה ס"ק ב. וכך אע"פ שאם המלך היה אוסר על אסתר לבוא אליו, מ"מ שמחת הלב שתהיה לו כשיראנה תביא אותו להושיט לה את שרביט הזהב.

56 263 סברה זו צריכה ביאור, דעדיין קשה מדוע אסתר הכניסה עצמה לסכנה אם היתה לה האפשרות להשיג אותה מטרה ללא הכנסת עצמה לסכנה. ואולי י"ל שעל הצד שה' יציל את ישראל, אז אין כניסתה אל המלך נחשבת לסכנה, שהואיל והיא באה להציל את ישראל, וזהו רצונו יתברך, ממילא ברי הוא שהיא תצליח בשליחותה, וסכנה מעיקרא ליתא.